השפעה אנרגטית חזקה מטלטלת את מה ש"אנחנו יודעים" . מלמדת לבדוק האם מה שאנחנו יודעים הוא אכן כזה, או שהוא רק |"מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים."
התנסויות ושיעורים רבים שאנו חווים, טורפים את קלפי מחשבת הידיעה, ומעלים שאלות.
תחושות ורגשות שנחשבו כלא מתאימים לזמנם ומקומם, ועל כן הסחנו דעתנו מהם, צפים על פני השטח ומשנים את מבני התפאורה בסרט האישי והקולקטיבי של אדם והעולם בתוכו הוא חי. מה שנדחק לעומק והיה במצב רדום, מתעורר ומוצא דרך לפרוץ.
אנחנו מוצאים את עצמנו לומדים על הקשבה. מבינים שהקשבה מתאפשרת רק במצב של מיקוד (פוקוס). מבינים שעל מנת ליצור מיקוד יש לנקות מהתודעה אנרגיה שיושבת בה ומייצרת לנו msu- (למי שהיה בסדנא של ד"ר מקול.) למי שלא- הכוונה היא "הסרטים", שהפרשנות האישית שלנו יוצרת, על גבה של המציאות הפשוטה. "סיפורים". רעשים.
בהתחלה, לנקות את התודעה, זה כמו לפתוח סדק הקטן ולהציץ מה יש מעבר לדלת.
אחת מהתגליות המדהימות ולעיתים הלא נעימות, היא שמעבר לסדק שפתחנו בדלת, מחכה לנו "שומר הסף". לשומר הסף תפקיד נכבד. תפקידו להשאיר אותנו במקום המוכר, הידוע. גם כשהמקום הזה כבר סוגר עלינו, לוחץ, לא מתאים, מעכב, סיים תפקידו עבורנו...עדין אנחנו מורגלים בו. מכירים ולעיתים מכורים לכאביו ולדרמה שאנחנו יוצרים בעזרתו.
לשנות אותו זה יוצר אצלנו פחד.
לפתוח את הדלת ולבקש מ"שומר הסף" לסור הצידה- זה כביכול משאיר אותנו בבלתי נודע, ללא הגנה. האמת היא שאנחנו תמיד בבלתי נודע, והגנה היא עניין של בחירה.
בתהליך הזה נפער חלל, המושך לקרבו תבניות מחשבתיות, אליהן נוצקים רגשות,
המסיחים את הדעת, ואפשרות המיקוד אובדת.
מטרת הלימוד הנוכחי היא לפזר את הערפל מדמותו החמקמקה של "שומר הסף".
בלימוד ההוליסטי הרוחני, האסטרולוגי, הוא מה שנחווה כאגו שלנו. "הצל". מה שקיים בתוכנו ואנחנו מעדיפים לא לראות. מה שבדרך כלל מושלך על האחר.
השלכה של אשמה, הגוררת אשמה נוספת.
האשמה היא צורתו הראשונית של הפחד.
האשמה גוררת אחריה דאגה- או, בשמה המתיפייף: אכפתיות.
אשמה היא אחד הרגשות ההרסניים ביותר הקיימים בתוכנו!
היא מייצרת בגוף באופן אקטיבי זיהום ורדיקאלים חופשיים.
אשמה היא חוויה פנימית של חוסר ערך ושל תחושת מחסור.
אמונה שגויה שיש בנו פגם, שיש להסתיר, על מנת שנהיה נאהבים.
אנשים רבים חושבים שיש תפקיד נעלה לאשמה. שהיא שומרת עלינו "להישאר בנתיב הנכון". לכן, הרגשת אשמה היא עניין חברתי מאוד. "שברנו" איזה קוד התנהגותי ועכשיו אנחנו "לא צודקים". חטאנו! ונדמה לנו שאם נרגיש אשמה, נתנקה מ"החטא".
בניגוד למקובל לחשוב אשמה איננה התוצאה כי אם הסיבה:
תפישה עצמית מוטעית של ערך נמוך.
התבוננות מעמיקה מאפשרת לראות מחדש.
(והקשבה ממוקדת מאפשרת לשמוע צליל צלול יותר)
כחלק מהאלוהות, הערך שלנו קבוע, גם כשחינכו אותנו להמעיט בו כתוצאה מחוויות מסוימות , שהשכיחו מאיתנו מי אנחנו באמת. (ישות רוחנית עם גוף, זוכרים?)
המחשבה שיש חטא בתוכנו, על אף שהיא קדומה כהיסטורית האנושות, היא מחשבה שנוצרה על ידי האגו- על ידי סיפורי דתות וממסדים. מחשבה שנוצרה על מנת לייצר פחד. מחשבה שנוצרה על ידי האגו- "שומר הסף", המפרידה אותנו מאלוהותנו.
מחשבה שמשהו חסר ופגום בנו. "מגיע לנו עונש". כשמחשבה כזאת משודרת ליקום באופן מודע או מודחק , היקום מגיב עליה ונוצרת כעין נבואה המגשימה את עצמה.
האמת היא שאנחנו שלמים בדיוק כמו שאנחנו והרצון להנאה ואפילו לעשיית "טעויות",
אינו חטא ועל כן אינו נושא כל עונש.
מאחר ואיננו אוהבים את הרגשת האשמה , אנחנו נוטים להשליך אותה על אחרים, (בצורות שונות ומשונות). דבר זה מסיר מאיתנו אחריות והופך את האחר לאשם.
לאשמה פנים רבות והיא מופיעה גם בתחפושות אותן אנחנו כן אוהבים. התחפושות האלו,
"עושות לנו טוב". כביכול משחררות מהאשמה, אבל בעצם מקבעות אותה עוד יותר.
תחפושות הדאגה והאכפתיות.
הדאגה היא תחושה קשה. היא מעוררת אי שקט ומרוקנת מאיתנו את האנרגיה הטבעית והבריאה של האהבה. היא כביכול "נובעת מאהבה" ברם, התבוננות מעמיקה יותר מזהה שהדאגה היא בעצם אבדן האמון. לאכפתיות יש תפקיד דומה, הנובע מאותו המקור עצמו. גם הדאגה וגם האכפתיות משמשות "מרגיע" מזויף לרגשות האשמה, שמלכתחילה הם תוצרי האגו, המשבשים כל יכולת להקשבה ממוקדת.
דאגה בפני עצמה, חסרת ערך לחלוטין. ערכה היחיד הוא עבור האגו, ה"מכור" לסבל ולתסריטים עתידיים קשים, (ושתפקידו כזכור להפריד אותנו מהדרכתנו העליונה.) הדאגה משתקת את הזרימה הטבעית של הדברים, בעוד שנגזרת ה"אכפתיות" משליכה את הדאגה על האחרים.
ראינו שלוש התבטאויות של האגו הקשורות אחת בשנייה. האשמה הדאגה והאכפתיות.
כולן נובעות מפחד. מאחר וכך , הריפוי למצבים מעכבים אלו מצוי באנרגית האהבה.
על מנת לפתח אהבה, נדרש לנו אמון. אמון, הוא הכרה בעוצמה הפנימית.
בעוד שאשמה דאגות ופחד מחלישות אותנו-
אמון ואהבה מחזקים ומרפאים.
בכל יום בו נפגוש את "שומר הסף" כשנפתח את הדלת נזכיר לעצמנו:
במקום להאשים את עצמנו או את האחרים,
נבחר לסלוח לעצמנו על גישתנו השגויה שיש חטא! שעשינו חטא כלשהו, או שחטאו לנו.
נזכור שלבגוד בעצמנו על מנת שלא לבגוד באחר- זוהי הבגידה הגדולה ביותר.
במקום לדאוג, נבחר להרגיש אמון.
נזכור שעל מנת לעזור יש לבחור באמון, במקום בדאגה או באכפתיות מכבידה.
נזכור שתקשורת מהקשבה מתקיימת רק במיקוד, בעירות ובנוכחות מלאה –
כששומר הסף שלנו, בתרדמה עמוקה.
מיכל בהיר ישר- מדריכה רוחנית